פסק-דין בתיק פש"ר 1048/07

1.                 זוהי בקשה לפירוקה של סנדק וליבנה דירות פאר בע"מ (להלן - החברה) בעילה של חדלות פרעון לפי סעיפים 257(4) ו- 258(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן - פקודת החברות).  החברה ואחד משני מבעליה ומנהליה, יורם סנדק (להלן - סנדק), מתנגדים לבקשה. 

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

2.                 אין חולק כי החברה והמבקשת התקשרו בשנת 1996 במיזם משותף בתחום הבניה במסגרתו שימשה החברה כקבלן משנה של המבקשת בפרוייקט המכונה "נופי חן" בחיפה וכי לצורך כך מסרה החברה למבקשת ערבויות בנקאיות שהוארכו מעת לעת (להלן - הפרוייקט).  על פי החברה, בניית הפרוייקט הסתיימה בשנת 2000.  בשנת 2001 הגיעו הצדדים לסיכום לפיו, בין היתר, על החברה להשלים בפרוייקט עבודות שונות אשר עם השלמתם תהא זכאית לקבל סכום של 750,000 ש"ח בתוספת מע"מ כסכום החשבון הסופי בין הצדדים.  הצדדים נדרשו להתקשרות נוספת, וביום 11.6.02 נכרת ביניהם הסכם בו נקבע, בין היתר, כי במהלך התקופה שתחילתה ב- 31.12.01 וסופה לכל המאוחר ביום 31.12.03, תטפל המבקשת בתלונות על ליקויי בניה שיגישו דיירים בפרוייקט, וזאת כנגד תשלום שתשלם לה החברה על פי חשבונות שתנהל המבקשת, וכי פרט לתשלומים אלה אין הצדדים חייבים כספים זה לזה (להלן - ההסכם).  כן הוסכם שם כי החברה תהא רשאית לבדוק את החשבונות אחת לחודש במשרדי המבקשת, ואם תוך שבועיים מתום כל חודש לא תוגש התייחסות או תגובה בנוגע להם על ידי החברה - יראו את החשבונות מאושרים לתשלום.  עוד נקבע כי אי תשלום החשבונות על ידי החברה יאפשר למבקשת לחלט את הערבויות שבידה.  ההסכם מוסיף וקובע כי לכל המאוחר ביום 31.12.03 תחל החברה לטפל בעצמה במישרין בליקויי הבניה ותשלים עבודות שונות בפרוייקט כמפורט בהסכם.        

3.                 המבקשת טוענת כי החברה לא שילמה למבקשת את הכספים בהתאם להסכם ולא עמדה בהתחייבותה להתחיל לכל המאוחר ביום 31.12.03 לבצע תיקונים ולהשלים עבודות בפרוייקט.  נטען כי נכון לאוגוסט 2007 עומד חובה של החברה אליה בגין ההסכם על סך כולל של 1,150,458 ש"ח (הלן - החוב). 

אז שלחה המבקשת לחברה ולשני בעליה ומנהליה  - ביניהם סנדק - מכתב דרישה לתשלום החוב האמור (להלן - הדרישה לתשלום החוב).  על פי המבקשת, בעת שהמציאה את הדרישה לתשלום החוב למענה הרשום של החברה, התחוור לה כי במקום אין משרד של החברה.  נטען בדרישת תשלום החוב כי סכום זה הינו שיערוך של רכיבי החוב הנומינליים הבאים: סכום של 403,374 ש"ח בגין הוצאות המבקשת לתקופה שבין ינואר 2002 ועד יוני 2003 אשר פרטים עליו - כך נכתב -  הועברו לחברה בחודש יולי 2003; סך של 522,000 ש"ח בגין הוצאות שהוציאה המבקשת בתקופה יולי 2003 - יולי 2007 בגין תיקון ליקויי בניה; וסכום של 58,160 ש"ח אותו חויבה המבקשת לשלם לדיירים בפרוייקט על פי פסקי דין בגין ליקויי בניה. 

4.                 החברה וסנדק מתנגדים לבקשת הפירוק.  טענתם העיקרית הינה כי המבקשת אינה נושה בחברה וכי החברה חולקת על החוב אותו מייחסת לה המבקשת.  נטען כי החברה פועלת שנים רבות בעסקי הבנין.  אף כי כיום אינה מבצעת עבודות לאור חוסר כדאיות כלכלי ועקב מצבם הבריאותי של בעליה, הרי ברשותה נכסי מוניטין וכן הסיווג הגבוה (ג5) שניתן לה אצל רשם הקבלנים.  לאור כל אלה נטען כי אין מקום לפרק את החברה.

באשר לחוב, נטען כי הוא מופרז ואינו מבוסס בשים לב לכך שהחברה השלימה את בניית הפרוייקט בשנת 2000 באיכות גבוהה תוך הותרת ליקויים שוליים.  נטען כי התנאי המופיע בהסכם לפיו בדיקת החשבונות ע"י החברה תיעשה במשרדי המבקשת, הוכתב לחברה על ידי המבקשת תוך ניצול יחסי כוחות בלתי-מאוזנים ששררו ביניהם.  לגופו של ענין טוענת החברה כי המבקשת לא אפשרה כלל לנציגי החברה לבדוק את החשבונות וניפחה אותם ללא הצדקה.  כראיה, צרפה החברה העתק ממכתב ששלחה לנציגת המבקשת באוגוסט 2002 (כחודשיים לאחר כריתת ההסכם)  בו נאמר כי "פנינו אלייך מספר פעמים ע"מ שתציגי בפנינו חשבונות מאי-יוני 2002 (הצוות באתר) ואי-ביצוע הנ"ל מונע מאיתנו לאשרם."  נטען כי החשבונות מעולם לא נשלחו לחברה. 

עוד נטען כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב עת שהמבקשת העלימה מבקשתה את העובדה כי פרעה ערבות בנקאית שנמסרה לה על ידי החברה.  על פי החברה, המבקשת חילטה ביום 18.8.03 אחת משתי הערבויות הבנקאיות האוטונומיות שמסרה לה החברה באופן ששולם לה סך של 250,000 ש"ח שכיסה כל יתרת חוב שהיא אולם לא מצאה לנכון לנכות סכום זה מהחוב או לציין ענין זה בבקשתה. 

5.                 מטענות הצדדים עולה כי בידי המבקשת היתה ערבות בנקאית נוספת אשר לא עלה בידיה לחלטה.  מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ע"א 3058/06), אשר העתקו צורף לתשובת המבקשת להתנגדות, עולה כי מדובר בערבות בנקאית שהונפקה למבקשת באוקטובר 1997 על פי בקשת החברה.  תקפה של ערבות זו הוארך שש פעמים ברציפות עד ליוני 2003.  המבקשת ביקשה להאריך את תוקף הערבות פעם נוספת ושלחה לשם כך מכתב בדואר רשום לבנק.  המכתב לא הגיע לידי הבנק וחזר אל המבקשת עם הכותרת "לא נדרש" יום לאחר פקיעת הערבות הבנקאית.  הערכאה הדיונית קבעה כי הבנק לא התרשל ועל כן דחה את תביעת המבקשת. המבקשת ערערה על פסק הדין.  בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 13.6.07,  אישר את תוצאת פסק הדין וקבע בין היתר כי המבקשת התרשלה שכן לא ווידאה שבקשתה להארכת תוקף הערבות הגיעה ליעדה.  משכך נדחה ערעורה של המבקשת.

החברה טוענת כי התיקונים הסתיימו בשנת 2003 ועל כן היה בידי המבקשת די זמן על מנת לחלט את הערבות הנוספת.  נטען כי מחדלה לעשות כן מצביע כי לא היה חוב אמיתי.

דיון והכרעה

6.                 דין הבקשה להידחות. 

עילת הפירוק עליה מבוססת הבקשה היא חדלות הפרעון בו מצויה לכאורה החברה.  לצורך הוכחת חדלות פרעונה של החברה נסמכת המבקשת על החזקה הקבועה בסעיף 258(1) לחוק החברות לפיה חברה שלא פרעה חוב לנושה תוך שלשה שבועות מעת שנדרשה לעשות כן - רואים אותה כחדלת פרעון.  חזקה זו מתקיימת היכן שחברה אינה פורעת את חובה ללא הצדקה סבירה.  אולם היכן שחברה חולקת בתום לב ועל יסוד טעם של ממש על קיומו של עצם החוב או על שיעורו - אין תחולה לחזקה האמורה ואין לראות בחברה חדלת פרעון.  מקרים שכאלו אינם מתאימים לבירור במסגרת בקשה להפעלת הסנקציה מרחיקת הלכת של פירוק חברה.  תחת זאת יש לבררם במסגרת תביעה רגילה בפני בית המשפט המוסמך (ע"א 13/73 ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6189 בע"מ, פ"ד כח(1) 179, 182 (1973) וכן צ' כהן פירוק חברות 106-107 (2000)).    

7.                 שוכנעתי כי קיים חוב שנוי במחלוקת על יסוד טעמים של ממש. 

בדיון העידו סנדק וכן נציגה של המבקשת - שרלי אזולאי (להלן - אזולאי) ונחקרו בקצרה על התצהירים שנתנו ואשר צורפו לבקשה ולהתנגדות.  אזולאי העיד כי בעל המניות והמנהל השני של החברה - ליבנה - עמד בקשר עם המבקשת, הגיע למשרדה וראה את החשבונות.  הוא הודה שהחברה אכן שלחה למבקשת מכתב שבה הלינה על כך שלא התאפשר לה לבדוק את החשבונות, אולם טען שמאז מכתב זה עמדה המבקשת בקשר שוטף עם ליבנה. לדבריו, ביולי 2003 נמסרו לליבנה בצורה מרוכזת כל החשבונות ולא הובעה מעולם כל טענה לגביהן.  ככל שהיו לליבנה שאלות על החשבונות הוא בירר אותן במשרדי המבקשת עם נציגיה שהיו אחראים על הכנת החשבונות.  מכיוון שליבנה ראה את החשבונות במשרדי המבקשת, העיד אזולאי שלא היה צורך לשלחן לחברה. 

מנגד, הכחיש סנדק בעדותו את טענת אזולאי בעדותו לפיה ליבנה בדק את החשבונות.  לטענתו ליבנה מעולם לא בדק חשבון כלשהו והדבר ידוע לסנדק מידיעה אישית שכן סנדק היה מעורב גם הוא בענייני החשבונות.  ליבנה לא העיד שכן לטענת סנדק הוא מצוי בחו"ל בטיפולים רפואיים.

ממכתבה של החברה למבקשת מאוגוסט 2002 - מכתב אשר על עצם קיומו לא חלק נציג המבקשת - עולה כי החברה הלינה כי לא הוצגו בפניה החשבונות לחודשים מאי-יוני 2002.  אמת הדבר שמכתב זה מתייחס אך לתקופה של חודשיים, אולם הוא מתייחס לשאלה האם ניתנה לחברה הזדמנות לבחון את החשבונות, שאלה שהיא מרכזית לענין קביעת קיומו של החוב ושיעורו. 

8.                 היותו של החוב שנוי במחלוקת לכאורה עקב העובדה שלא ניתנה לחברה הזדמנות לבדוק את החשבונות ולאשרם לפי ההסכם עולה גם מהיעדר אסמכתאות על תיקונים או השגות של החברה על החשבונות שהוגשו לה.  ניתן היה לצפות להשגות כאלה, שכן טיבם של יחסי מסחר ארוכי טווח מהסוג שניהלו המבקשת והחברה הוא כזה שצדדים מנהלים דין ודברים גבי חשבונות שמגיש צד אחד למשנהו לתשלום - בפרט במקרה דנן כאשר על פי ההסכם לא קדמו לחשבונות הסכמה מראש בין הצדדים באשר לתעריפים והיקף העבודות נושא החשבונות.

9.                 זאת ועוד.  ניתן ללמוד על קיומה של מחלוקת בין הצדדים גם מהאופן בו טיפלה המבקשת בשתי הערבויות שהיו בידיה.